רמי מיראשווילי נ. קצין התגמולים 

בבית המשפט העליון

רע"א  4315/06
 
בפני:  
 כבוד השופט י' דנציגר
 
המבקש:
 רמי מיראשווילי
 
 נ  ג  ד
 
המשיב:
 קצין התגמולים
                                      

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.5.06 בע"א 2880/05 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' דותן.
 
בשם המבקש:                        עו"ד ע' צדקוני

החלטה

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ש' דותן) מיום 7.5.06 בע"א 2880/05, לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק), בו נדחה ערעור המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה מיום 7.9.05, החלטה שאישרה החלטה קודמת מיום 24.11.03 של הוועדה הרפואית, בה נקבע כי בשלב זה ניתן לקבוע למבקש נכות זמנית בלבד ולא נכות צמיתה. כן משיג המבקש על הרכב הוועדה הרפואית העליונה שהחליטה בעניינו.

1.         המבקש, יליד 1979, נפגע בברכו בשנת 2000 במהלך פעילות ספורטיבית בביתו. המבקש היה חייל בשירות סדיר בעת פציעתו. לאחר סידרה של בדיקות וטיפולים רפואיים הגיש המבקש, ביום 10.6.01, תביעה להכרה בנכותו וביום 8.8.02 קבעה הוועדה הרפואית למבקש נכות זמנית בשיעור של 40% בקשר עם הגבלת התנועה בברכו. ביום 24.11.03 נבדק המבקש שנית על ידי הוועדה הרפואית. למרות שהמבקש לא צירף את החלטתה השניה של הוועדה הרפואית, נראה כי קביעת הנכות הזמנית בשיעור של 40% נותרה לבסוף בעינה.

2.        המבקש ערר לוועדה הרפואית העליונה בטענה כי היה מקום לקבוע לו נכות של 10% בגין פגיעה במיניסקוס (בברכו), בנוסף לנכות בשיעור של 40% שנקבעה לו בגין המגבלה בתנועת הברך. את ערעורו תמך המבקש בחוות דעתו של ד"ר ארבל מיום 24.7.04. עוד טען המבקש כי יש מקום לקבוע לו נכות בשיעור האמור כנכות צמיתה, ולא כנכות זמנית בלבד.

3.        הוועדה הרפואית העליונה דחתה ביום 28.7.04 את ערעור המבקש. נקבע כי אין מקום לקבוע נכות נוספת בשל הפגיעה במיניסקוס, כיוון שפגיעה זו היא שגרמה למגבלת התנועה בברך, מגבלה בגינה הוכרה למבקש נכות בשיעור של 40%. עוד נקבע כי הנכות תמשיך להיחשב כזמנית עד לחודש אוגוסט 2005, מועד שעד אליו – כך קיוותה הוועדה – ניתן יהיה להביא בדרך של התערבות רפואית לשיפור משמעותי במצבו של המבקש.

4.        המבקש הגיש ערעור על ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המבקש כי היה על הוועדה הרפואית העליונה לקבוע את שיעור נכותו לצמיתות, מאחר שנכותו יציבה כבר ארבע שנים וחצי, וכי הנסיונות לשיפור מצבו הרפואי נכשלו. בהעדר כל צפי להתערבות כירורגית נוספת אין כל טעם, כך טען המבקש, בקביעת נכות זמנית.

5.        לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי החזיר כנראה את הדיון בעניינו של המבקש לוועדה הרפואית העליונה לדיון בטענת המבקש כי היה מקום לקבוע לו שיעור נכות לצמיתות ולהנמקת ההחלטה בעניין. ביום 7.9.05 נדון שנית עניינו של המבקש. הרכב הוועדה כלל גם את ד"ר וסרלאוף וד"ר טולדנו, שלא היו בהרכב המקורי של הוועדה הרפואית העליונה. המבקש הביע את התנגדותו לצירוף זה, אך התנגדותו נדחתה על ידי הוועדה. הוועדה הרפואית העליונה שבה ואישרה את החלטתה מיום 28.7.04 בעניין קביעת הנכות כזמנית ולא צמיתה. הוועדה קבעה כי השינויים הרבים – לטובה ולרעה – בטווח התנועות שחלו בברכו של המבקש, כפי שבאו לידי ביטוי בתוצאות בדיקותיו בין השנים 2000-2003, מצביעים כי מצב ברכו של המבקש לא התייצב סופית. לכן סברה הוועדה כי יש לקבוע לו נכות זמנית. 

6.        אחר האמור פנה המבקש פעם נוספת לבית המשפט המחוזי. טיעוניו של המבקש בפני בית המשפט המחוזי לא צורפו לבקשה זו, ברם, מבקשת המבקש ומנספחיה עולה, כי המבקש טען בפני בית המשפט המחוזי שצירופו של ד"ר וסרלאוף לוועדה (הוא הרופא הרלוונטי, מבחינת תחום ההתמחות, מבין השניים שצורפו) נועד למטרה מוגדרת מראש, של שלילת זכויותיו של המבקש. עוד נטען בפני בית המשפט המחוזי כי אין בנימוקי הוועדה כל נימוק המצדיק קביעת נכות זמנית, שכן בהחלטתה הראשונה של הוועדה הרפואית העליונה מיום 28.7.04 תלתה הוועדה את זמניות הנכות בהתערבות [כירורגית] צפויה, בעוד שבהחלטתה מיום 7.9.05 לא התייחסה הוועדה הרפואית העליונה לנושא זה, אלא רק לשינויים שחלו במצב ברכו של המבקש. המבקש הוסיף וציין כי שינויים אלו לא נבעו משינויים פיזיים שחלו במצבו, אלא מן ההבדלים בין מדידותיהם של המומחים השונים שבדקו אותו. עוד נטען כי ההלכה בעניין קביעת שיעורי נכות היא כי יש להימנע מקביעת נכות זמנית שלא לצורך, בפרט כאשר אין נתון ממשי המעיד על דינמיות במצב הנכות בכללותה. המבקש הוסיף וציין כי ממילא יכול קצין התגמולים לזמנו לבדיקה גם לאחר קביעת נכות צמיתה ולהביא לשינוי באחוזי הנכות אם יש הצדקה לכך.

7.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. בית המשפט קבע כי אין ממש בטענתו של המבקש כי הרכב הוועדה שונה על מנת "ליצור הרכב" שלא לטובתו של המבקש. משכך לא מצא לנכון בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת יושב ראש הוועדות הרפואיות על הוספת ד"ר וסרלאוף. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אינו מוצא לנכון להתערב בקביעתה של הוועדה הרפואית העליונה, אשר נימקה את החלטתה שלא לאשר נכות צמיתה בשינויים הרבים שחלו בהגבלת התנועה בברכו של המבקש לטובה ולרעה. בית המשפט סבר כי קביעה זו, והקביעה הנגזרת ממנה כי נכותו של המבקש טרם התייצבה, הינה קביעה רפואית עובדתית שבית המשפט, המוגבל על פי החוק לטיעונים משפטיים, אינו רשאי כלל להתערב בה. 

8.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. בבקשתו טוען המבקש כי הכללתם של רופאים שלא בדקו אותו בהרכב הוועדה הרפואית העליונה, מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי. נטען גם כי הרחבה זו של פורום הוועדה הפך את ההליך השני בפניה (שסופו בהחלטתה מיום 7.9.05) למעין הליך ערעור על החלטתה הראשונה. עוד נטען כי שגה בית המשפט כאשר אישר את שיקולי הוועדה בהחלטתה השניה ככאלו המצדיקים קביעת נכות זמנית, ולא צמיתה. המבקש טוען כי נכותו יציבה כבר שש שנים וכן כי קיים חשש שבמסגרת הוועדות החוזרות בעתיד יטו החלטות הוועדות לרעתו. זאת, לטענתו, בשל ניגוד העניינים הנובע מהעסקתו של יושב ראש הוועדות על ידי המשיב. נוכח כל האמור מבקש המבקש כי בית משפט זה יורה על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי, ביטול החלטתה השניה של הוועדה הרפואית העליונה, והחזרת עניינו לוועדה העליונה להנמקה מדוע לא תקבע את שיעור נכותו של המבקש לצמיתות.

9.       לאחר שעיינתי בבקשת המבקש על נספחיה ומבלי שנדרשתי לתגובת המשיב, מצאתי כי דין בקשת הערעור להידחות. בקשת רשות הערעור שלפניי אינה מגלה שאלה משפטית או ציבורית ממין אלו שבית משפט זה נוהג לדון בהן פעם נוספת במסגרתו של "גלגול שלישי" של ההליך. [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. זאת ועוד, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי לא נמצא פסול בהחלטתו של יושב ראש הוועדות בהוספת ד"ר וסרלאוף להרכב. בפרט נכון הדבר כאשר הוספתו של ד"ר וסרלאוף לא הביאה לשינוי החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה, אשר סברה כבר בהרכבה הראשון כי אין מקום לקבוע נכות צמיתה למבקש, ואף החלטתה השניה ניתנה פה אחד. כן מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, כי החלטה של הוועדה הרפואית העליונה כי מצב ברכו של המבקש טרם התייצב – החלטה ממנה נובעת המסקנה שטרם ניתן לקבוע למבקש נכות צמיתה – היא החלטה רפואית עובדתית שאין להתערב בה. זאת בפרט נוכח השינויים עליהם הצביעה הוועדה הרפואית העליונה במצב ברכו של המבקש.

          יוער, כי בקשת רשות ערעור זו הונחה על שולחני רק ביום 30.7.08, לאחר שבשל טעות טכנית נסגר התיק ורק לאחרונה, עם גילוי הטעות, נפתח. נוכח תקלה מצערת זו מצאתי לנכון לבחון את הבקשה שלפניי ולהכריע בה במהירות המירבית.

10.     אשר על כן הבקשה נדחית.

11.     בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

          ניתנה היום, ט' באב התשס"ח (10.8.08)